מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן התבטא השבוע לקראת מתן התורה ואמר כי "העיקר זה תורה ובלי תורה אין כלום, כמו שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".  הגראי"ל הנעים את הפסוק בהטעמה, "חוקות שמים וארץ לא שמתי". וכשנשאל איזה דבר יעשו למעשה, השיב הגראי"ל, ללמוד דף גמרא.

והביאו שהגאון בעל מחבר ספר משנת חיים, ביקש לשאול את הגראי"ל מה הפשט במה שאחז"ל מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים, בשלמא חסד מובן שצריך להוסיף בעשיית חסד, אבל מה נתכוונו לומר שיעסוק בתורה, הרי בלאו הכי יש חיוב ללמוד כל רגע, ומה יש להוסיף בשביל להינצל מחבלי משיח.

ואמר הגראי"ל, דבודאי שיש חיוב ללמוד כל רגע ורגע, אבל במציאות אנשים מזלזלים בזה, ומבזבזים את הזמן, ולכן אומר התנא שבכדי לזכות להינצל מחבלי משיח, צריך לראות לא לבזבז את הזמן.

והנה ידוע מש"כ הנפש החיים שאלמלא הי' העולם שמם מתורה ח"ו אפי' רגע כמימרי', לא הי' זכות קיום לעולם. ומרגלא בפומייהו שאינשי דבשביל זה סידר הקב"ה את העולם עם שינויי שעות בין מדינה למדינה, כדי שבכל שעה מהיממה יהיו אנשים שעוסקים בתורה, ולמשל כשבארץ ישראל הוא לילה, בארה"ב זה עדיין יום, ויושבים ולומדים. ונתבקשתי מיקר א' לשאול את רבינו היות ויש מצוה לדור בארץ ישראל, א"כ אם כל כלל ישראל יקיימו את המצוה ויעלו לארץ ישראל, במה יתקיים העולם, הרי אצל כולם יהי' לילה באותו זמן וח"ו לא יהי' תורה.

ואמר הגראי"ל, דבר ראשון כשיש ציבור גדול כזה, לא ימלט אפילו רגע אחד שלא יהי' לכל הפחות אחד שעוסק בתורה, ואין מה לחשוש.

ועוד הביא את חידושו העצום של מרן החפץ חיים זצוק"ל, כמובא בשיחות החפץ חיים שתמה על המעשה שהביאה הגמ' עם דוד המלך ששאל את הקב"ה מתי ימות, ואמרו לו שימות בשבת, הלך וישב כל השבת ולמד, ומלאך המות לא היה יכול לבוא אליו, בסוף עשה מלאך המות משהו בפרדס, ושמע רעש, וכשיצא לראות מה קרה, ברגע הזה בא מלאך המות ולקח את נשמתו, [ובדומה לזה מביאה הגמ' במו"ק עם רב חסדא ששלושים יום לא פסק פומי' מגירסא]. ואמר החפץ חיים אני שואל קושיא, ובלשונו אַגרוּנטָאוונֶע קַשיא, גרוּנטָאוונֶע פירושו יסודי, היינו קושיא יסודית, וכי הוא לא אכל, ולא ישן, א"כ למה חיכה מלאך המות דוקא לזמן שהלך לפרדס? ומחדש החפץ חיים חידוש גדול מאד, שכל מה שעושה לצורך הלימוד, כדי שיוכל ללמוד, זה נחשב לימוד תורה.

ולפי דבריו יוצא שבזמנים אלו אפילו שאינו לומד בפועל, בכל זאת כיון שאוכל כדי ללמוד, וישן כדי ללמוד, ועושה כל הדברים שצריך כדי שיוכל ללמוד, זה תלמוד תורה! וזה חידוש גדול מאד שבזמן הזה זה תורה. אבל עכ"פ לפי דבריו אתי שפיר האיך יתקיים העולם.

החברותא של הגראי"ל, הרב משה יהודה שניידר מספר כי הגראי"ל נשאל על ידי נשים צדקניות שרוצות לארגן קבוצת נשים שיאמרו כל יום את "כל ספר תהלים", שכחו גדול מאד, כמבואר הענין בספר פלא יועץ. וכדי לחזק את הדבר רוצים לתת על זה סכום כסף, ויהי' בזה ג"כ היכי תימצי להחזיק לומדי תורה. ועצם הדבר שיבח רבינו שזה דבר טוב [וכמובן באופן שאינו בא על חשבון הבית והילדים], אך התפלא למה צריך לתת על זה כסף? וכי כל דבר צריך כסף? וכשטענו שדבר שעושים בלי כסף, לא מרגישים מחויבות כל כך, ולפעמים אומרים ולפעמים לא וכו', ועל ידי הכסף ישנה מחויבות לשמור על הקביעות בשלימות.

השיב הגראי"ל, "טוב מעט בכונה מהרבות בלא כונה.." והיינו שטוב שיאמרו פחות ובלי כסף, מאשר יאמרו הרבה עם כסף.

הרב משה יהודה שניידר סיפר להגראי"ל מה ששמעתי מזקני הגאון הצדיק רבי גדלי' שניידר זצ"ל שהיה פעם במקום קיט עם מרן הגאון רבי שמעון הכהן שקופ זצוק"ל, והציבור שהיו שם ביקשו מר' שמעון שימסור שיעור או שיחה בפני הבחורים שהיו שם, ואמר שאין לו כח, שהי' תשוש ביותר.

אך יום אחד לפנות ערב ראה בחורים שרוכבים על סוסים, וכאב לו הדבר, והודיע שיאמר דרשה. ונתקבצו כולם, ופתח פיו כך: הרבה שנים היה קשה לי, הרי העולם מחפשים פרנסה, וכל אחד מחפש איזה עסק שיתפרנס ממנו, זה בכה וזה בכה, ולמה לא ראינו אחד שיסגל לעצמו פרנסה של אמירת תהלים, היות ויש כ"כ הרבה צרות רח"ל, יפרסם שהוא אומר תהלים כל היום וישלמו לו אנשים כסף כדי שיתפלל עבורם. והשיב ווייסט אויס אז נישט יעדער איינער וואס זאגט תהלים,

איז א"תהלים זאגער" – כנראה שלא כל אחד שאומר שאומר תהלים הוא תהלים זאגער, היינו אדם שאמירת תהלים שלו בכוחה לפעול ישועות. ועל דרך זה גם כן לא כל בחור שיושב בישיבה הוא "ישיבה מאן", ובא לאפוקי שבן ישיבה שרוכב על סוס, אינו בכלל ישיבה בחור.. וכמו שקראם רבינו סוס ורוכבו..

ועל עצם הקושיא תמה רבינו, מי ישלם על אמירת התהלים, וכי למי שיש לו ח"ו צרות, יש לו כסף, והרי אחד מהצרות שיש לאנשים, הוא מה שאין להם כסף..

הרב שניידר הוסיף שנזכר בדבר מופלא שהיה עם רבינו לפני כמה שנים, שדפקו בדלת זוג כאוב ומדוכדך מאחת המדינות הרחוקות, ובכו שכבר הרבה שנים הם מחכים, ולא זכו עדיין בפרי בטן, ויעץ להם רבינו עצה זו שיאמרו שניהם כל הספר תהלים בכל יום, וכששאלו שזה לוקח להם בערך ארבע שעות, ולא יוכלו לומר הכל בבת אחת,

הגראי"ל השיב כי שיכולים לחלקו לחלקים ובכל פעם שיש להם זמן יאמרו מעט, והעיקר שיסיימו את הספר כל יום. ולאחר כשנה ביקשו לבשר לרבינו שנולדה להם בת, ושמח עמהם.